כמדי יום, לאחר צעידת בוקר אני חוזרת הביתה, משקה את העציצים ויושבת לשתות קפה עם אישי מול הכנרת, מביטה בצבעים השונים של הימה והרי הגולן ממול ומעיינת בעיתון, לאחר הכותרת אני עוברת למדור הנפטרים, (מן שריטה שכזו, - )הבוקר גיליתי מודעת אבל על כוכבת בן שושן, חברת קיבוץ גבת, מהקבוצה של הוריי. יחדיו עלו מבולגריה באניה דוריאן 2, יחדיו היו עצורים במחנה המעצר בעתלית. ויחד הקימו את קיבוץ אייל.
שלום כנרתי, בעלה של אימי ברח ממחנה המעצר בעתלית יחד עם חברו הטוב אריה חרותי ויחד עם חבר נוסף שהיה המבוגר ביניהם רפאל בן בשט.
תכנון הבריחה נשמר בסוד ורק גזברית הקבוצה ידעה את הסוד הגזברית היתה כוכבת.
רפאל נהרג בתאונת עבודה בתקופת ההכשרה בגינוסר, אריה חרותי הלך לעולמו לפני 13שנים, שלום נפטר לפני שנה והיום כוכבת.
מצ"ב סיפור הבריחה שהוא מרתק ומדהים . כפי שסיפר שלום לארז לב רן:
"אני לא מאמין שבאמת עשיתי את זה"
חברי קיבוץ גינוסר, שעל שפת הכנרת, מכירים את החשמלאי הנמרץ ונמוך הקומה בן ה-78 בַּשֵּם שלום כנרתי. אבל כמו בשיר של המשוררת זלדה "לכל איש יש שם", יש לו שם אחר שנתנו לו אביו ואמו. שלום הוא השם שנתנה לו כמיהתו. כְּמִיהָה לחופש ולארץ ישראל. זהו שם שנתנו לו אומץ ליבו וחוצפתו. את השם שלום כנרתי, הוא קיבל מהמזכיר של קיבוץ גינוסר, לשם הגיע כדי להסתתר מהבולשת הבריטית.
הוריו, הזוג אסא, בעיר הולדתו פְלוֹבְדִיב שבבולגריה העניקו לו את השם יצחק. שם עברי, כיאה לנכדו של רב. שום דבר בילדותו על גדות נהר המָרִיצה לא העידו על הרפתקאותיו לעתיד. הוא מעיד על עצמו כילד שקט שהצטיין בלימודיו, ולראיה הוא שולף מהמגירה שמתחת לטלוויזיה תעודות מתקופת הלימודים. מאותה מגירה הוא ימשיך להוציא מסמכים ותצלומים שמורים היטב, כאילו רק אתמול הם הונפקו. תמונות מבית הספר בבולגריה, תמונות ממחנה המעצר במַזְרַעַה, תמונות מקיבוץ דָרְדָרָה שהיה ממקימיו לחוף ימת החולה ההיסטורית. וגם תמונות ממסיבת ההפתעה בגיל 70, שמשפחתו ערכה לו במחנה עתלית, ממנו הצליח לברוח באביב 42'.
חודש לפני יום הולדתו העשרים עזב שלום את בולגריה והפליג על סיפון האוניה "דוֹרִיאָן 2" לעבר חופי ישראל. המטרה שלו ושל שאר חבריו לגרעין "מכבי צעיר" היתה להקים קיבוץ בארץ. באותה ספינה עלתה לארץ גם אטי, אישתו לעתיד. "היה לנו מזל גדול והצלחנו לצאת מבולגריה ברגע האחרון. כשהגענו לחניית ביניים בטורקיה נודע לנו שהנאצים כבשו את בולגריה מספר שעות אחרי שעזבנו את הנמל". אך אלת המזל לא שיחקה לידם זמן רב ומול חופי בירות הבחין בספינה מטוס סיור בריטי. "מכיוון שהיינו עולים בלתי-לגאליים הובלנו למחנה מעצר במַזְרַעַה, שליד עכו. היינו שם חצי שנה לפני שהתפנה מקום בעתלית, כשהדיירים הקודמים גורשו למאוריצ'יוס".
היו לך מחשבות על בריחה כבר במַזְרַעַה?
"לא רק מחשבות אלא גם תוכנית היתה לי. מכיוון, שכל ילדותי עברה עלי על גדות נהר, הייתי שחיין טוב. תִּכְנַנְתִּי לברוח בשחייה אבל השמירה הבריטית היתה קפדנית".
ואיך הצלחת לברוח ממחנה המעצר בעתלית?
"הרעיון נולד אצלי בשעה שעבדתי בגינות הנוי מסביב לצריפים של האנגלים. אזור הצריפים היה בין הגדר הפנימית של המחנה לגדר החיצונית ובשעה שעבדנו שם הצמידו אלינו שוטר ערבי. הבחנתי שהשוטרים הבריטים יצאו מהמחנה להתרחץ בחוף הים בדרך קיצור, שבה לא היתה גדר. הם היו עוברים דרך הצריף של מפקד המחנה ויוצאים מהמרפסת האחורית ומשם יורדים בשביל צר לתוך המחנה הצבאי שהיה במורד הגבעה. שיתפתי בסוד העניין את חברי הטוב אריה. במשך חודשיים עשינו תצפיות וחזרות. הגענו למסקנה שהיום הכי טוב מבחנתנו הוא יום שני בבוקר. ערב קודם הבריטים היו שותים לשוכרה ובבוקר הם היו ישנים כמו פגרים, ובייחוד השומרים בפִּילבוקסים. שם הם ישנו הכי טוב. במהלך ההכנות לבריחה דפקנו עם המעדרים על הבטון של הפילבוקסים, אבל השומרים המשיכו לנחור. מפקד המחנה נהג להרדם על הכורסאות ולא הגיע לחדר השינה שלו, כך שהדרך למרפסת האחורית היתה פנויה. כחלק מההכנות הרגלנו את השומרים לנוכחות שלנו ליד הצריף של מפקד המחנה. כך גם כל יום במשך שבועיים סגרנו במגורי הבריטים את התריסים של החלונות שפנו לים.
לבסוף, לפני הבריחה הלכנו אריה ואני להתייעץ עם רפאל. שְנֵינוּ היינו הכי צעירים בקבוצה ורפאל היה בן 30 ורצינו לשמוע את דעתו. בהתחלה הוא ביטל את הרעיון ואמר לנו שזה 'שטות גמורה'. לא התייאשנו, לקחנו אותו למקום והסברנו לו את הפרטים ובסופו של דבר הוא אישר את התוכנית בתנאי אחד - שהוא מצטרף אלינו".
ומה עם אטי, אישתך?
"אז עדיין לא היינו ביחד. היחסים בנינו התפתחו רק כשהיא באה לגנוסר יחד עם כל הקבוצה לאחר ששִחררו אותם מעתלית. למעשה, היחידה שידעה על הבריחה היתה הַגִּזְבָּרִית של הקבוצה כוכבת בן שושן, אליה פנינו כדי לקבל כסף, שנוכל להסתדר".
איך נפטרתם מהשוטר הערבי?
"השוטר היה מוצמד אלינו רק בזמן העבודה בין הגדרות. אמרנו לו שאנחנו הולכים לרגע למחסן להביא מעדרים ומיד חוזרים למחנה. יצאנו מהחלון האחורי של המחסן והתחלנו לסגור את התריסים של הבריטים. כשהגנו לצריף של מפקד המחנה ראינו מהחלון שהוא ישן במיטה שלו! הדרך למרפסת היתה חסומה".
האם בשלב הזה לא עברה לכם בראש המחשבה לוותר על כל העניין. שזה עכשיו יותר מסוכן ממה שחשבתם?
"לא. אמרנו שאם הגענו עד לכאן אז אנחנו ממשיכים. עמדנו מחוץ לצריף והתחלנו לעשות רעש עם הטוריה. כשראינו שהוא לא מתעורר אז החלטנו: 'יאללה, עוברים'. נכנסנו לתוך הצריף ועברנו ממש בצמוד למיטה שלו ויצאנו למרפסת האחורית. מתחת למרפסת הורדנו את הטרנינג והחבאנו אותם בשיחים. מתחת לבשנו מכנס חקי קצר וגופיה. שמנו מגבת סביב הצוואר ואת הנעליים הכנסנו לכיסים, כך שנראה כמו השוטרים שיורדים לים. התחלנו לרדת אחד אחד בשביל, שהיה תלול למדי".
כשכבר היה נדמה להם שהנה הם עברו את הקטע המסוכן, יצאה לפתע מתוך המרפסת האחורית דמות. זה היה מעפיל מרומניה שניקה את המגורים של מפקד המחנה. הוא הבחין באריה שירד אחרון וצעק לו לחזור. אריה לא איבד את העשתונות, חזר בריצה למעלה ואיים על חייו. המעפיל הרומני נבהל ונמלט בחזרה למחנה בצעקות. שם אחד מחברי הקבוצה הבולגרים "גילה יוזמה" וחבט בראשו עם טוריה. בטרם הספיק להתאושש המעפיל הרומני מצא את עצמו במרפאה כשהרופא, ד"ר אוארבך, מזריק לו זריקת הרדמה.
"מההתרגשות הלכנו לאיבוד בתוך המחנה הצבאי ולא מצאנו את השער החוצה. הסתובבנו שם בין האוהלים עשר דקות וכשכמעט התייאשנו נגלה השער. נוֹפַפְנוּ לשומר לשלום והוא פתח לנו את השער".
לא פָּחַדְתָּ?
"כשאני מספר את זה עכשיו אני לא מאמין שבאמת עשיתי את זה, הרי הבריטים היו יכולים לירות בי למוות".
למרות הסכנה שיירו בכם למה בכל זאת החלטת לברוח?
"אני באתי לארץ כדי לישב אותה. לזה חינכו אותי בבית שהיה ציוני ובקבוצה של מכבי צעיר. לא הגעתי עד לארץ כדי שיגרשו אותי למאוריצ'יוס".
בזמן שהוא מדבר, למרות השנים הרבות שחלפו, עיניו החומות מלאות ברק, כאילו הוא חי מחדש את רגעי הבריחה. ממגירות מוחו הוא שולף שמות של חברי הקבוצה, נוטרים יהודיים וחברי קיבוצים איתם נפגש בנתיב בריחתו עד שהגיע לתל-אביב. המפורסם שבניהם הוא אולי פנחס לבון, שהיה באותם ימים מזכיר 'חבר הקבוצות'.
"אני לא הייתי צריך לחכות לפרשת 'עסק-הביש' כדי לדעת שלבון הוא לא מציאה גדולה. בגללו כמעט נתפסנו. הוא שלח אותנו להתחבא במשמרות. לנו, שלא הכרנו את הארץ, זה נשמע כמו סוף העולם. אבל למעשה הקיבוץ נמצא פחות מעשרים קילומטר מעתלית. מזכיר הקיבוץ שלח אותנו חזרה לתל-אביב".
בינתיים גילו הבריטים את ההעלמות של השלושה. כלבי גישוש הובילו את הרודפים דרך חדרו של מפקד המחנה. גם הבגדים אותם החביאו בשיחים מתחת למרפסת התגלו, והעלו את המוטיבציה של מפקד המחנה לתפוס את הבורחים החצופים שהשפילו את כבודו. הבריטים עשו מאמצים קדחתניים לתפשם אך לשווא. הש"י, שירות הידיעות של ההגנה, נכנס לתמונה ופרש את חסותו על השלושה. הם הוברחו לגנוסר ורק המזכיר שותף בסוד העניין. ובעוד הבריטים מחפשים את המעפיל יצחק אסא מבולגריה הוא הפך לשלום כנרתי יליד כפר תבור.
באותם הימים גינוסר הייתה בסיס עיקרי של הפלמ"ח ושלום הצטרף לשורות הארגון ואף נטל חלק בפעולת 'ליל הגשרים'.
אחרי שמונה חודשים במעצר הרגשת צורך לנקום באנגלים?
"לא חיפשתי נקמה. באותה תקופה היה הסכם של ההגנה עם הצבא הבריטי לשליחת אנשים מהישוב לצנוח אל מעבר לקווי הגרמנים לתוך אירופה הכבושה, כמו חנה סנש. אני התנדבתי למשימה דומה. תחת מעטה הביטחון שהעניק לי השם החדש שלי נכנסתי לבסיס רמת-דוד ועברתי אימונים לקראת צניחה בבולגריה. אולי זה היה יצר ההרפתקנות שבי שגרם לי לחזור אל תוך 'גוב האריות' הבריטי. בסופו של דבר התוכנית לא יצאה לפועל".
שנה לאחר בריחתו שוחררו חברי הקבוצה שלו מעתלית. יחד הם הקימו את קיבוץ דרדרה על הגדה המזרחית של החולה, שהיתה אז מלאה במים ועמוסה לעייפה ביתושים. במלחמת העצמאות חברי הקבוצה עמדו כנגד התקפה סורית והפצצות מהאוויר. בתום המלחמה הם פינו את הקיבוץ והקימו את קיבוץ אייל, ליד קלקיליה. בשלב זה עזב שלום את הקבוצה. הוא יצא לקורס קצינים ועם שיחררו מהצבא הוא חזר לגינוסר. ומאז הוא החשמלאי של הקיבוץ.
למה חזרת לגינוסר?
"אחד הלקחים שלי ממחנה המעצר הוא שאני בחיים לא אחזור להיות כלוא. הגדרות דיכאו אותי. אני צריך מרחבים. בגינוסר רואים את האופק. המקום פתוח לכל עבר. התאהבתי בכינרת. כשהיינו בדרדרה "החולה" היתה מעין תחליף, אבל כשירדנו למרכז הארץ הבנתי שזה לא בשבילי".
כשהסתיים שלטון המנדט הבריטי וכבר לא היית מבוקש יותר על-ידי השילטונות יכלת לחזור לשם יצחק אסא. למה בחרת להשאר עם השם שלום כנרתי?
"כשנגמרה מלחמת העצמאות אבא שלי הגיע לארץ ולא יכול היה לעכל את השם החדש שלי. אך אז כבר נולדה בִּתי הגדולה, מיכל, תחת השם כנרתי. לכן החלטתי להשאר עם השם הזה".
טלפון קוטע את השיחה. ארוחת הצהרים אצל הבת הקטנה, דליה, מוכנה. שלום מעמיס על האופניים כלי פלסטיק מלאים בַּבּוּרקסים המפורסמים של אטי ומדווש לדרכו. כשהוא חולף על אופניו בשבילי הקיבוץ קשה גם לי להאמין שמאחורי האיש החביב הזה עם מכנסי החאקי הקצרים והחיוך הנצחי מסתתר סיפור בריחה כֹה נועז ממחנה המעצר בעתלית, הבריחה היחידה שהצליחה ממחנה זה.
זה הסיפור, ראוי שיסופר וישמע.
בהמשך מתכון למוסקה, בין המאכלים האהובים על יוצאי בולגריה כמו על יוצאי ארצות הבלקן האחרות.
