בשבוע שעבר, בדרכנו הביתה עצרנו להפסקה בנסיעה הארוכה באחד ממרכזי הקניות .
יום חם, אני אחרי טיפול רפואי, משרכת דרכי בעזרת אישי לבית קפה להצטנן במזגן ולהשיב את נפשנו במשקה קר וקפה.
קומת הכניסה היתה מלאה עד אפס מקום ונאלצנו לעלות במעלה המדרגות לקומה השניה למצוא שולחן פנוי. מצאנו את מקומנו המזגן כנראה לא עמד בעומס ובקושי הורגש. השולחנות צפופים למדי כך שכל שיחה מהשולחן הקרוב והפחות קרוב נשמעת בבירור.
מאחורי ישב זוג שלפי הדיאלוג עסק באימון, הוא אימן אותה וקרא לה להתחבר לשפע, היא דברה חלש יותר אך תלונתה על בן זוגה שאינו תומך בה נשמעה היטב., המאמן חזר והדגיש בפניה שעליה לחזק את בטחונה לבטוח ביכולתה וכו' וכו'...
שולחן ממול, ישבה ילדה כבת 10, מולה ישב איש חמור סבר (לא נראה מחייך אפילו פעם אחת), ולצידם ישבה אישה, כנראה אם הילדה. מראש נראה כאילו הילדה עוברת אבחון כלשהו, לא היה לי ברור אם האבחון משום שיכולתה המתמטית גבוהה ביותר ומתייעצים עם בוחן כיצד להעשיר ולענות לכישרונה, האיש, שואל שאלות והילדה עם דף מולה מנסה לענות מונה ושוב מונה ולפי שפת גופה נראה היה שהיא לא מרגישה נוח. התנודדה על הכסא, לגמה מבקבוק מים הביטה ארוכות בדף כשרגליה נעות ללא הרף. כאמור מקום צפוף ושומעים כמעט הכל, ומסתבר שהיא שם מול אותו "בוחן" לסייע לה לצלוח את הקושי בהבנת מספרים ומשמעותם, חיבור וחיסור ושאלות נוספות.
עוד שולחן, 2 בחורות, יהודיה וערביה דנות בהרצאה שהן צריכות כנראה לשאת יחדיו ומדברות על ההבדלים התרבותיים ביניהן ובמה ראוי להתחיל את ההרצאה בכדי לרתק את השומעים.
יש להודות, מרתק.
עולה אצלי שאלה, איך אותה ילדה נבחנת יכולה להיות מרוכזת במקום כמו בית קפה. אני בטוחה שאמה או זו שליוותה אותה הביאה אותה כי רצתה לסייע לה. אך במקום סואן כל כך, נראה לי שגם מי שאין לו קשיים יכול לאבד ריכוז או להיות נבוך בסיטואציה של אבחון לעיני ואזני כל כך הרבה אנשים. גם אותו זוג, המאמן והמתאמנת, נראה לי שהשיח ביניהם אמור להיות דיסקרטי. אין אפשרות לדיסקרטיות במקום כזה!
האיש שלי יצא לקנות דבר מה ונשארתי לבדי יושבת ליד השולחן. כאמור הייתי אחרי טיפול רפואי ולפתע הרגשתי רע מאד, חולשה גדולה, זיעה קרה כיסתה את גופי, השענתי את ראשי על השולחן, ניסיתי לקרר את מצחי עם כוס לימונדה קרה שהיתה לידי, אני בטוחה שחיוורוני נראה לכל, ואף אחד, אף אחד לא שאל ולא פנה האם אפשר לסייע , או אפילו להטות את תשומת לב המלצרים שעובדים במקום. אדישות מוחלטת.
אישי חזר, סייע לי והמשכנו את דרכנו הביתה.
הצרימה בין אינטימיות השיחות ובין ניכור ואף אדישות לסובב בלטו ביותר.
זו תרבות? חינוך?
ערבות הדדית, אמפטיה, התייחסות, כבוד הן לא מילים בעלמא. החינוך לערכים ועיצובנו כחברה אינו מנדט של מערכת החינוך בלבד, האחריות היא על כתפי ההורים הצריכים לשאת אותה בגאווה, תוך מודל התנהגות הראוי לחיקוי ושיחות עם ילדינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה