שלום לכם!
בימים אלה נערכות מסיבות סיום בגני הילדים ובבתי ספר היסודיים. כל סיום הוא התחלה וההתרגשות כפולה, הן מהסיום והן לקראת ההתחלה החדשה.
בוגרי ו' הולכים לחטיבת הביניים ולאחר שנה שהם היו הבוגרים הם הולכים להתמודד עם אתגרים חדשים, לרב, עם כמות גדולה בהרבה הן של תלמידים והן של מורים. זו יציאה מחממה ויש להתרגל לסגנון אחר. בביה"ס היסודי, התלמיד לומד רב השעות עם המחנכת שלו. בחטיבה ובתיכון נפגשים עם המחנך/ת פחות. יש תלמידים שהמרחב, האפשרויות הרבות, הסגנון, גורמים להם להפתח ולפרוח. יש אחרים שהשוני מקשה עליהם, ובגלל הגיל ונתונים אחרים מקדישים את רב הזמן לקליטתם החברתית.
כמו במעבר מהגנים לבית הספר כך במעבר מביה"ס היסודי לחטיבה או לתיכון יש לערוך היכרות, מפגשים, והכנה ברמת התלמידים, ברמת צוות המורים וברמת ההורים.
ישנם מקומות שקיימת מסורת ברוכה וטובה ומתקיימים מפגשי ציפיות בין המורים, מפגשים עם התלמידים והזמנת הורים לבית ספר הקולט.
באחת ממסיבות הסיום שנכחתי בהן ראיתי הורים שיושבים רחוק מהבמה, יושבים ספונים, ללא חיוך.עצוב היה לראותם כך. חשבתי לעצמי האם התסכול הנראה בפניהם משקף את הרגשת בנם/בתם? מה התפספס בדרך? איפה אבד האמון?
זה שנים מספר שאימצתי את האמירה (שלצערי אינני זוכרת של מי), האומרת: "אני לא זוכר מה לימדו אותי, אני זוכר מה גרמו לי להרגיש" נסיתי להקנותה לצוות שעבדתי עמו.
כל ילד המרגיש אהוב, בטוח, מכובד, ע"י מוריו יכול לכל אתגר, משימה, לימוד.
תלמיד היודע שמטעות לומדים, שהתגובות שיקבל על תשובותיו יעודדו אותו ויאפשרו לו להרקיע, אמנם ירקיע.
מסגרת בטוחה היא מסגרת שחוקיה ידועים וברורים, אין קוים אפורים. התנהגות נאותה, כללים הידועים לכולם, סדר, נקיון ולוח זמנים שעומדים בו הם חלק ממסגרת תומכת, שומרת ומגינה.
לכל משפחה יש את מתכון הקציצות שלה. כל אחד בטוח שאצלו המתכון המנצח וטוב שכך. ליד הקציצות מגישים פירה, אורז או מקרוני, סלט ירקות או ירק חם והארוחה שלמה ומשביעה.
פעם, פעם שחדר האוכל בקיבוץ היה בשיא פעילותו וכ ו ל ם אכלו בחדר האוכל, קציצות היו אוכל של שבת בצהריים, הציניקנים קראו להם "חלות שבת" משום הלחם הרב שהיה בעיסה. בזיכרון הילדות, טעמם היה נפלא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה