כשאישי הציע לי להצטרף אליו לטיול למרוקו יחד עם קבוצה של עובדי תיירות בקיבוצים, התלבטתי ומה ששכנע אותי היתה המחשבה על בילוי משותף 10 ימים. ציפיות לא היו לי, קראתי קצת באינטרנט, שמעתי מחברות שטיילו במרוקו בשנה שעברה.
הטיול היה מדהים. נתוני פתיחה הכרחיים וחיוניים; מדריך מעולה- דני הירשטיין, מלא ידע, חן, הומור ואהבה למקום וקבוצה נהדרת. עם נתונים אלה התחיל הטיול. נופים, תרבות, קברי צדיקים, ברברים, שווקים, ארמונות המלך, בתי תפילה, ועוד ועוד.
כשהגענו לכפר, מקום ישוב, מרוחק או קרוב, על ההרים או במדבר, התקבצו ובאו ילדים לרב, גדולים וקטנים, רכובים על אופניים או ברגל, מבקשים סוכריה או דירהם (הכסף המקומי).
במקום מסויים, הגענו עם ג'יפים, עשרות ילדים הקיפו אותנו והלכו אתנו לאורך המסלול, בתיהם עשויים מבוץ, העז, החתול ושאר בעלי חיים, גרים באותו מבנה עם בני המשפחה, הולכים בשבילים צרים . המון אבק, חושך,הילדים מכירים את הסמטאות עוקפים ומגיעים מכל פנייה וסיבוב ולא פוסקים מלבקש.
למה אין להם בית ספר? מה הם עושים כל היום? מביאים מים, משחקים, מחכים לקבוצות תיירים, מקבלים סוכרייה או מסטיק ו…
כל זמן הסיור, כאן ובמקומות אחרים לא שמעתי בכי של ילד. הם עניים, הם לא נראים עצובים. העולם שלהם ברור וידוע כנראה שאין ציפיות. אלה השגותיי, לא ראיינתי אף אחד זו התרשמותי ממה שראיתי.
במסעדות הציעו קוסקוס, טג'ין, סלט מרוקאי (פשוט סלט ירקות טעים)ובאחד המקומות המליץ המדריך על פסטייה. מאכל מרוקאי העשוי משכבות בצק פילו, עוף או בשר, שקדים אגוזים, צימוקים.
כשחזרתי לארץ עשיתי נסיונות, שיניתי תיבול לטעמים האהובים על בני המשפחה. בהמשך, מצורף מתכון. תהנו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה