שנים לא אהבתי את הסתיו, משהו באפרוריות, בזריחה שמגיעה מאוחר יותר, גרמו לי לתחושה אפרורית, לא נעימה.
חום הקיץ מעיק. עם השנים קשה יותר לסבול את החום והלחות, משתדלת להיות במקומות שיש מיזוג. לכאורה תחילת הסתיו צריכה לשמח שהנה אוטוטו רוחות קרירות יותר תנשבנה, אפשר יהיה לישון ללא מיזוג ואולי לצעוד בבוקר בלי להזיע כל כך.
השנה הרהורים קלים של ברכה ושמחה לקראת הסתיו הפתיעו אותי. אני הרי לא אוהבת את הסתיו....
לקראת ראש השנה עושים חשבון נפש; מה היה מה יהיה, למה לייחל, כיצד להגשים, מה וכיצד לעשות טוב ונכון יותר, אני קוראת לזה "שיחות אישיות" ביני לבין עצמי. בשנות עבודתי בבתי הספר חודש אלול היה גדוש בהכנות לשנת הלימודים ולהתחלה של שנה חדשה בארגון, למידה, עשייה וחשיבה על תלמידים, צוות הורים ועוד. מאז יצאתי לגמלאות יש לי פנאי לעשות את אותן שיחות לעומק ובכנות.
הגעתי למסקנה שהקושי שלי עם הסתיו, הוא קושי עמוק וישן, 57 שנים, מאז גיל 5. עת אבי נפטר זה היה לפני יום הכיפורים, לאורך שנים רבות (עד פני שנה, שזיכרונה בוגד בה) אמא שלי היתה נכנסת לעצבות וגעגועים לאבא. אחותי ואני קראנו לזה "הימים הנוראים של אמא".
מאז, אמא לא רצתה לשלוח אגרות ברכה, היתה עטופה בעצבותה, אך לעולם לא הראתה זאת, נראה לי שרק אחותי ואני ידענו מה עובר עליה. כהגנה על רגשותי, לקחתי מגיל 7 אחריות למשלוח אגרות ברכה לכל המשפחה, מכרים וחברים. ואימצתי לי מנהג, כשיש קושי, לוקחים משימה. קל יותר להתמודד עם משימה מאשר "לחפור" ברגשות.
אינני יודעת להסביר מה אך משהו עמוק השתחרר. אני לא אבלה, רק מתגעגעת. והסתיו- אותו אני מקבלת בברכה והאפור אפור הזה יש לו גוונים בהירים, לבנים. פתאום יש לסתיו גוונים והם יפים.
סתיו, סתיו, סתיו.
לכבוד הסתיו ולכבוד ראש השנה
מתכון לקינוח: אגס מבושל ביין, ממולא במרציפן עטוף בבצק עלים.
